המלצות על סרטים, ספרים והצגות בנושא חרם

הספר "קירות שלא רואים" העוסק בחרם.

קירות שלא רואים, עפרה גלברט-אבני, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1992

 

פרק שמיני

בשיעור תנ"ך, למחרת, כשכולם כבר הוציאו ספרים ופתחו את המחברות בשיעורי-הבית, אמרה פתאום עדנה, "פיתחו בבקשה בספר שמואל א', פרק ט"ו פסוק ג'."

כולם הביטו בעדנה ולא הבינו. אנחנו לומדים מלכים א'!

כשראינו שעדנה רק שותקת ומחכה – פתחנו בַּמקום שהיא אמרה.

עדנה התחילה, "שמואל הנביא אומר לשאול: 'עתה לך, והכית את עמלק והחרמתם את כל אשר לו, ולא תחמול עליו והמת מאיש עד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור'…"

המילה היחידה שקלטנו היתה, "והחרמתם". אבל לא בגלל שאנחנו חכמים כל כך, אלא בגלל שעדנה הדגישה אותה והתעכבה עליה קצת. הרגשתי שמסתכלים עלי מכל הצדדים. בטח גם מירית ונילי הרגישו כך. איזה לחץ.

אחר כך התחילה עדנה לדבר על מובן המילה "חרם". היא אמרה שבתנ"ך, אנשים שהוטל עליהם חרם – הומתו, ורכוש שהוחרם במלחמה – הועבר לרשות הכוהנים ואסור היה להשתמש בו. ומי שהפר חרם – נענש. שאול, למשל, איבד את המלוכה מפני שלא החרים את העמלק, כפי ששמואל הורה לו.

היתה שתיקה ארוכה. בשבילנו המובן היחיד למילה "חרם" היה – שלא מדברים עם מירית, עם נילי ואיתי. כל העיניים הופנו שוב אל שלושתנו. אבל עדנה עדיין עשתה את עצמה מלמדת תנ"ך ואמרה, "ברור לכם מה משמעות הדבר, להטיל על מישהו חרם?"

הפעם היא דיברה בשפה של בני אדם. חצי כיתה הצביעה.

נועה אמרה, "כן. זה אומר שלא מדברים איתו."

עדנה אמרה, "וזה מה שאתם עושים עכשיו?"

ברגע הראשון היתה דממה בכיתה. כולם הביטו זה בזה וניסו לנחש, מי הלשין. אחר כך שבו כולם והביטו בשלושתנו.

עדנה אמרה, "אתם חושבים שאפשר להסתיר חרם?"

לאט לאט סולקו העיניים מעלינו. העזתי לנשום כרגיל.

עדנה אמרה, "אם אני לא טועה, זה התחיל בחרם על מירית."

אף אחד לא דיבר. היא לא שאלה שום דבר ולא ציפתה לתגובה, סתם, אמרה מה שאמרה והביטה בנו. כולם הסתכלו עליה המומים.

היא חכמה, עדנה. כמה דקות היא לא דיברה. אחרי שהיא נתנה לנו להבחין שאי אפשר להסתיר ממנה דברים, היא המשיכה: "אפשר לדעת מה היתה הסיבה לחרם?"

זה הרגע שבו, בדרך כלל, מתפרצים ילדים ומשמיצים את זה שעשו עליו חרם. הפעם שתקו. עדנה הסתכלה בנו במבט חודר. נו, חשבתי, איפה אתם עכשיו, עמיר, גידי, נויה, כל הגיבורים של הכיתה?

עדנה אמרה, "החרמתם אותה בגלל משהו שהיא עשתה?"

גידי התפרץ, "נמאס מההתנהגות שלה! חושבת שהכול מותר לה."

"היא פגעה בך אישית?" שאלה עדנה.

"לא בי," אמר גידי, כבר לא כל כך בטוח בעצמו. "אבל היא פוגעת!"

"במי?" שאלה עדנה.

"בכל מיני," אמר גידי.

עדנה פנתה אל הכיתה: "מישהו נפגע אישית על ידי מירית?"

אף אחד לא הצביע. חשבתי, אפילו עמיר, היחיד שהיה יכול להצביע, שותק. מה הוא יכול להגיד? שהחוכמה של מירית מעצבנת אותו? או אולי, חשבתי, אולי הוא בכלל לא נפגע ממנה? אז למה הוא יזם את החרם? ואולי זה בכלל לא הוא שיזם את החרם, אלא, למשל, נויה, שאוהבת אותו ושונאת את מירית? איך, לעזאזל, התחיל כל העסק הארור הזה? זאת בטח נויה!

הסתכלתי עליה. היא עשתה את עצמה עסוקה מאוד בקשקושים במחברת. הייתי בטוחה שזאת היא.

עדנה אמרה, "אף אחד מכם לא נפגע על ידי מירית, ובכל זאת כולם מחרימים אותה." היא הפסיקה רגע ואחר הוסיפה, "אולי היא עשתה משהו שעיצבן אתכם?"

"היא כל הזמן עושה…" מלמלה חגית בשקט והסתכלה אם שומעים אותה.

עדנה שמעה. "מה היא עושה?" שאלה את חגית.

חגית התבלבלה קצת, אחר כך אמרה, "פותחת את הפה. יותר מדי מצפצפת על כולם."

"בדיוק," הצטרפו כמה קולות.

"רציתם שתהיה ממושמעת יותר?" שאלה עדנה.

אף אחד לא ענה. "ממושמעת" זאת לא מילה מתאימה.

"רציתם שתנהג כמו כולם?" ניסתה עדנה לשאול את זה אחרת.

גם על זה לא ענו לה.

"רציתם שתשתנה?"

היה שקט.

עדנה אמרה, "קחו לכם חמש דקות למחשבה," והתיישבה לה בשקט ליד השולחן.

אף פעם לא שמתי לב שחמש דקות זה זמן ארוך כל כך. היה שקט עמוק. כל אחד ישב לו בשקט על הכיסא, מכווץ, שרק לא יראו אותו ושלא יפנו אליו. לא יודעת אם הם באמת חשבו, כמו שעדנה אמרה. היו קצת התלחשויות בשולחנות מאחור.

ואני, בלי להרגיש, התחלתי להיכנס לזה, כלומר, לחשוב. המחשבות לא באו בבת אחת, אלא התגנבו, לאט לאט. בהתחלה חשבתי על השאלות של עדנה. אחר כך חשבתי, בדיוק כך! הם הרי לא סובלים את מירית בגלל שהיא לא ממושמעת, זאת אומרת, לא שומעת בקול נויה, ולא מתנהגת כמו כולם. בדיוק כמו שעדנה אמרה.

איך היא ניחשה?

מורים, לפעמים, יכולים להפתיע.

אחר כך חשבתי, אז מה הם שותקים? מה הם פוחדים להודות שזה כך? נויה, למשל, היא לא פחדנית, ולפעמים היא גם די חוצפנית, אז מה היא שותקת?

הסתכלתי עליה. עכשיו היא ישבה עם העיניים למטה, ולא הסתכלה אפילו על עמיר. גם הוא לא הביט עליה. באותו רגע היא לא נראתה לי כל כך מלכה.

חשבתי עליה ועל כל החרמות שהיו בכיתה שלנו. לא יכולתי לזכור אף מקרה של חרם שנויה לא היתה מעורבת בו! מה יוצא לה מזה?

הסתכלתי על מירית. היא ישבה בשקט, יישרה מדי פעם את המשקפיים והביטה בעדנה. היא היתה כמעט היחידה שלא הורידה את העיניים! חשבתי, תיראו, היא בעצם ניצחה כיתה שלמה!

ממש הערצתי אותה.

כנראה שעברו חמש דקות, כי עדנה פתאום הפרה את השתיקה ואמרה, באופן בלתי צפוי, "רווית, קראי, בבקשה, את התשובה לשאלה הראשונה משיעורי-הבית."

כולם הסתכלו עליה המומים. זהו? בלי הטפות מוסר? בלי לסכם שום דבר בקשר לחרם?

כן. סתם כך עברנו פתאום לשיעור תנ"ך רגיל.

היא אפילו לא ביקשה שנפסיק את החרם, חשבתי.

לא יכולתי להתרכז בשיעור. לא הבנתי בדיוק מה שקרה ובכלל לא הייתי בטוחה שזה יכול לעזור במשהו. לפי דעתי, היא היתה צריכה לסכם את השיחה המשונה הזאת ולהגיד בפירוש: ומעכשיו – גמרנו עם החרם! ולעשות לזה סוף.

אבל היא לא אמרה שום דבר כזה.

בסוף השיעור כולם יצאו בשקט להפסקה. אף אחד לא דיבר איתנו. אבל בשיעור האחרון ראיתי שרווית ביקשה מנילי מחק! למחרת שאלה איתי יפעת אם יש לי מחדד! ואחרי יומיים, באה עירית והתיישבה בחזרה ליד מירית, כמו שהיה לפני החרם.

ואז חשבתי שעדנה דווקא חכמה. בעצם, זה נעים שסומכים עלינו ולא מנחיתים עלינו הוראות. שנסיק מסקנות בעצמנו!

עובדה: החרם נגמר.